אבי-גיא נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'

החלטה

בקשה בדרך של טען ביניים, ובה מבקש כונס הנכסים של המשיבה 3, חברת רביב א. רבינוב יזמות שיווק ותקשורת בע"מ (רביב), כי בית-המשפט יורה לו למי משני המשיבים יועבר סך של 197,200 ₪ שנתקבל בקופת הכינוס בגין מכירתם של נכסי מקרקעין שהיו בבעלות רביב.

שני המשיבים אוחזים במשכנתאות על הנכסים האמורים, כאשר למשיבה 1 - כלל חברה לביטוח בע"מ (כלל), משכנתא ראשונה, ואילו למשיב 2 - בנק דיסקונט לישראל בע"מ (דיסקונט), משכנתא שנייה בדרגה. חילוקי הדעות בין הצדדים נוגעים לפירושו של מכתב מיום 20/4/1997, בו התירה כלל לדיסקונט לרשום משכנתא בדרגה שנייה על הנכסים בתנאים הבאים:

"אנו מאשרים בזאת כי במקרה של מימוש הנכסים שלגביהם ניתנה לכם הסכמתנו לרשום משכנתא בדרגה שניה המימוש יהיה כדלקמן:

לכלל חברה לביטוח בע"מ ביחד עם אררט חברה לביטוח בע"מ – 50% מערך הנכסים כפי שידוע לנו במועד כתיבת מכתבנו זה, על פי עדכון דו"ח שמאי מיום 3.2.97 וכשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן.

לבנק דיסקונט לישראל – כל היתרה.

כמו כן אנו מאשרים שכל אחד מבעלי המשכנתא על הנכס יהיה רשאי לנקוט בהליכי מימוש המשכנתא לזכותו ובלבד שיודיע לצדדים האחרים לפחות 7 ימים מראש".

אין חולק כי בפועל ירד ערך הנכסים פלאים, והם נמכרו בכ-30% מן השווי בו הוערכו במועד כתיבת המכתב.

הצדדים מסכימים כי פירושו של מכתב זה הוא המפתח לפתרון המחלוקת, אלא שכל צד מפרשו באורח שונה: דיסקונט סבור שהמכתב מזכה כל אחד מבעלי המשכנתאות ל-50% מן התמורה שהתקבלה בקופת הכינוס; ואילו כלל סבורה שהמכתב מזכה אותה למלוא התמורה, שכן הסכום שהתקבל נמוך מ-50% מערך הנכסים כפי שהיה ידוע בשנת 1997.

אפתח ואומר כי להבנתי לשון המכתב תומכת בעמדתה של כלל, שכן אם כוונת הצדדים היתה שכל צד יזכה ל-50% מתמורת המימוש (כטענת דיסקונט) ניתן היה לכתוב זאת בפשטות ובמפורש, ולא היה כל טעם להוסיף את המגבלה שבסעיף א' למכתב ("50% מערך הנכסים כפי שידוע לנו במועד כתיבת מכתבנו זה"). קשה לפרש את סעיף א' הנ"ל אלא כקובע סכום קבוע שממנו רשאית כלל – בעלת המשכנתא הראשונה בנכס – להיפרע בעתיד. אלא, שדיסקונט טוען כי אומד דעת הצדדים במועד המכתב היה שונה בתכלית, ולכן אדרש גם לנסיבות כתיבתו של המכתב ולאומד דעת הצדדים העולה מהן.

עיקרי העובדות שלעניין

המשיבה 3, חברת רביב א. רבינוב יזמות שיווק ותקשורת בע"מ (רביב), רכשה בשנת 1996 נכס מקרקעין בעיר תל-אביב שכלל מספר רב של אולמות מסחר (כ- 27 אולמות). ענייננו יתמקד רק במקצת האולמות – ארבעה במספר – שעליהם נרשמו משכנתאות בידי שתי הטוענות (האולמות המסומנים בנסח הרישום ד6, ד7, ד8 ו-ד9).

כלל – במישרין ובאמצעות אררט חברה לביטוח (שמוזגה לתוכה) – הלוותה לרביב כספים לצורך רכישת הנכס כולו, ובתמורה נרשמה לטובתה משכנתא ראשונה על הנכס. כשנה מאוחר יותר, בשנת 1997, ביקשה רביב ליטול הלוואה גם מדיסקונט, וביום 15/4/1997 פנה דיסקונט לכלל וביקש את הסכמתה "ליצירת משכנתא בדרגה שניה [על הנכס], ללא הגבלה בסכום על הנכס, לטובת בנק דיסקונט לישראל בע"מ". למחרת (16/4/1997) השיבה כלל לדיסקונט ומסרה כי "אנו נותנים הסכמתנו לכך שעל השכירויות דלעיל תרשמו לזכותכם משכנתא בדרגה שניה ללא הגבלת סכום". יום לאחר שנתנה כלל הסכמתה זו (17/4/1997) שב דיסקונט ופנה לכלל בבקשה כדלקמן:

בהמשך להסכמתכם אלינו לרישום משכנתא בדרגה שניה לטובתנו על הנכס, נודה על הסכמתכם שבכל מקרה של מימוש הנכס או כל האולמות המהווים את הנכס, התמורה שתתקבל מהמימוש האמור תחולק כדלקמן:

לבנק דיסקונט ... – 50% מתמורת המימוש.

לכלל ... – 50% מתמורת המימוש.

כמו כן נא לאשר לנו, למען הסדר, שכל אחד מבעלי המשכנתא בנכס יהיה רשאי לנקוט בהליכי מימוש המשכנתא לזכותו ובלבד שיודיע לצדדים האחרים לפחות שבעה ימים בכתב מראש.

המענה לפניה זו ניתן במכתבה של כלל מיום 20/4/1997, המצוטט בפתח החלטתי, ולפיו מאשרת כלל כי במקרה של מימוש הנכסים שלגביהם נרשמה משכנתא שנייה תקבל כלל "50% מערך הנכסים כפי שידוע לנו במועד כתיבת מכתבנו זה ... [ול]דיסקונט – כל היתרה". לאחר כל אלה נרשמה משכנתא שנייה לטובת דיסקונט בארבעה מן האולמות, שהתמורה שנתקבלה בגינם מהווה את הסכום השנוי המחלוקת.

אין חולק כי בהתאם לדין, רשאי דיסקונט – בעליה של המשכנתא השנייה – להיפרע מן המשכון רק לאחר שסולק החיוב שהובטח לכלל במשכנתא הראשונה. ואכן מחלופת המכתבים שהוצגה עולה כי דיסקונט ביקש לחרוג מסדר הפירעון הרגיל ולקבוע כי במקרה של מימוש הנכס יקבל כל צד "50% מערך המימוש" (כגרסתו היום). אלא שכלל לא נעתרה לבקשתו כלשונה והשיבה כי היא נאותה שבעת מימוש יפרע דיסקונט רק מן היתרה שתיוותר לאחר שכלל תיפרע בשיעור של 50% מערך הנכסים כפי שהיה ידוע בשנת 1997. כלל לא הסכימה אפוא לבקשתו של דיסקונט כלשונה, וחזקה על דיסקונט, כגוף מסחרי, שהבחין בשוני שבין בקשתו לבין תשובתה של כלל, והבין כי כלל לא נענתה לבקשו כלשונה ולא התייחסה ל"תמורת המימוש" (כפניית דיסקונט) אלא למחצית ערך הנכסים במועד קביעת המכתב.

מוסיף דיסקונט וטוען כי פירוש המכתב בדרכה של כלל מרוקנת אותו מתוכן, שכן התוצאה היא דירוג רגיל של המשכנתאות לפי הדין, דבר שלא חייב כל הסכם. לטענתו, משהעלו הצדדים את ההבנה על הכתב חזקה עליהם כי ביקשו לחרוג מסדר הפירעון הרגיל ולחלק את התמורה בחלקים שווים. עוד טוען הוא, כי הסכמת כלל שכל אחד מן הצדדים יהא רשאי לנקוט בהליכי מימוש המשכנתא מעידה כי מדובר במשכתנאות השוות במעמדן. על כל אלה מוסיף הוא וטוען כי לו ידע שכך מפרשת כלל את הסכמתה לא היה נאות לתת משכנתא שנייה לרביב.